​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

​

​

                                                                  פסק דין

​

​

​

​

ערעור על החלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז (כבוד השופטת ד'
אבי-גיא) בבש"א 545/98 (במסגרת תמ"ש 12320/98 ) מיום 13.5.98 , שבה נדחתה בקשתו של המערער כי
בית-המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים.
בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים בבית-המשפט לענייני משפחה. ביום 28.4.98 הגיש
המערער בקשה לבית-המשפט כי יפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים. בקשת הפסילה נשענה על החלטתו
של בית-המשפט מיום 28.10.97 בהמרצות 58903/97 ו -60044/97 , אשר נהפכה בערעור (פסק-דינו של בית-
המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד ס. הנשיא ח' פורת) בעע"מ 101/97 מיום 1.2.98 ); ועל החלטה שניתנה
2
במהלך הדיון ביום 22.4.98 . יש לציין כי המערער העלה טענות שונות המתייחסות לישיבת בית-המשפט מחודש
ספטמבר 97 , אשר בה נדונו ההמרצות האמורות אולם פרוטוקול הישיבה לא צורף לתיק למרות החלטתי מיום
10.6.98 , בה התבקש המערער להמציא "העתק מלא ומאושר של פרוטוקול הדיון בתמ"ש 12320/97 העומד
ביסוד הערעור". טענות אלה אף אינן נתמכות בתצהיר. בנסיבות אלה לא ראיתי לנכון לדון בהן לגופו של עניין.
דברים אלה יפים גם לטענות המערער המתייחסות לאירועים שהתרחשו בתום הדיון ביום 22.4.98 , שאף הן לא
נתמכו בתצהיר, בניגוד למצוות תקנה 471 ג(ב) לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד -1984 (להלן: תקנות סדר-
הדין האזרחי).
בית-המשפט דחה את בקשת הפסילה, תוך שהוא קובע, כי עצם העובדה שערעור על החלטה
אינצידנטלית לסכסוך התקבל אינה מקימה עילת פסילה. בהחלטה מצוין כי המערער פעל בניגוד להחלטות
קודמות של בית-המשפט, אך למרות זאת הוא זכאי, ככל אדם, למשפט צדק, אותו הוא מקבל מבית-המשפט.
מכאן הערעור שלפני.
המערער משליך יהבו בעיקר על פסק-הדין בעע"מ 101/97 , אשר כאמור קיבל את ערעורו על
החלטת בית-המשפט לענייני משפחה. ההחלטה האמורה ניתנה במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט,
שהגישה המשיבה לאחר שלטענתה נמנע המערער מלהעמיד לשימושה כלי-רכב, בניגוד להחלטות קודמות של
בית-המשפט, ואף מכר את כלי-הרכב על-מנת להתחמק מביצוע חיובו. בית-המשפט המחוזי ביטל את מרבית
החיובים שהוטלו על המערער במסגרת ההחלטה, וקבע כי משנמכר הרכב אין עוד טעם בבקשה לפי פקודת
בזיון בית-המשפט, מאחר שהחיוב אינו ניתן עוד לאכיפה. עוד ציין בית-המשפט המחוזי, כי בחיובים השונים
שהוטלו על המערער היה אלמנט ענישתי, אשר אין לו מקום בהליך זה. הנדבך האחר בערעור הינו פסילתן של
שתי שאלות שביקש ב"כ המערער לשאול את המשיבה במסגרת חקירה נגדית על תצהיר עדות ראשית שהוגש
מטעמה בתמיכה לבקשתה לחייב את המערער בתשלום הוצאות שכירת רכב או שימוש במוניות. בית-המשפט
פסל את השאלות - "כמה את משתכרת היום בעבודתך?" ו"האם נכון שניהלת רומן עם אדם בשם אמנון
גלעד?" - מאחר שאינן נוגעות בתצהירה של המשיבה ואינן מתייחסות לנושא הבקשה. המערער טוען כי
השאלות רלוונטיות, משום שלטענתו רכשה המשיבה רכב בכוחות עצמה, ולכן אין היא זכאית לתשלום הוצאות
רכב, ומשום שמעשי זנות של האישה רלוונטיים לשלילת זכותה למזונות, אשר הוצאות רכב הינן חלק מהם.
לסיכום נאמר, שהמערער חש, כי "'המשחק מכור' וכי בהמ"ש לא יאפשר לו עוד את יומו בהליכים המשפטיים
הנוכחיים והעתידיים."
בתגובתה מציינת המשיבה, כי אין לייחס משמעות להפיכת החלטתו של בית-המשפט, מאחר שכל
שנקבע בערעור הוא, כי לא היה מקום להענקת הסעדים למשיבה במסגרת ההליך המצומצם לפי פקודת בזיון
3
בית-המשפט. בית-המשפט המחוזי לא קבע כי ההחלטה מגלה יחס עוין או דעה קדומה כלפי המערער. כמו-כן,
הפיכת ההחלטה כשלעצמה וודאי אינה מצביעה על דעה קדומה, שהרי אם לא כן, בכל מקרה שיתקבל ערעור
כלשהו על החלטה יגרור הדבר פסילה של המותב הדן בתיק. אשר לפסילת השאלות שביקש ב"כ המערער
לשאול את המשיבה, פסילתן של שאלות היא נושא דיוני מובהק, ואין היא מקימה עילת פסילה. אף לגופו של
, עניין היה הצדק לפסול את השאלות, משום שזכות האישה לרכב היתה זכות חלוטה לפי ההחלטה מה -25.5.98
ומטרת הדיון לא היתה בחינה מחדש של הזכאות אלא התאמת ההחלטה הקיימת למציאות החדשה שיצר
המערער כשמכר את הרכב. השאלות שהציג ב"כ המערער למשיבה היו נסיון לערער על ההחלטה ב"דלת
האחורית", באמצעות טענות אשר לא הועלו בדיון המקורי.
לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כאמור, טענת הפסלות
נתמכת, בסופו של דבר, על שני אדנים - החלטתו של בית-המשפט אשר נהפכה בערעור ופסילתן של שתי
שאלות שביקש ב"כ המערער להציג למשיבה בחקירה נגדית. ראשית יש לציין, כי אין בית-משפט צריך להישמע
, לטענה הראשונה, משום שזו אינה נטענת כמצוות תקנה 471 ב לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד -1984
. בהזדמנות הראשונה. ההחלטה עצמה ניתנה בחודש אוקטובר 1997 , ובקשת הפסילה הוגשה רק ב -28.4.98
קיומו של ערעור על ההחלטה או מועד ההכרעה בערעור אינם רלוונטיים בהקשר זה, ובכל מקרה ההכרעה
בערעור ניתנה ביום 1.2.98 , כך שבקשת הפסילה, שהוגשה כמעט שלושה חודשים לאחר מכן, אינה יכולה
להסתמך עליה. אולם מעבר לכך, אפילו יינתן משקל מלא לכל טענותיו של המערער לא תמצא כי הרים את
הנטל הנדרש לשם הקמתה של עילה לפסילת שופט. עילה כזו קמה כאשר השופט "גיבש לעצמו עמדה (סופית)
בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור"). משמעות הדבר
בג"צ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית ) ".(impartial) הינה כי אין מקום לצפות לכך שהשופט יהא חסר פניות
605 ). במקרה דנן נסמך המערער אך ורק על החלטות ביניים של בית- ,573 ( המשפט העליון, פ"ד מח ( 3
המשפט על-מנת לבסס את טענתו, כי "המשחק מכור". אולם, כפי שנקבע במקרים רבים, ההליך המתאים
לתקיפת החלטת ביניים אינו בבקשה לפסלות שופט (ראו, למשל, ע"א 369/97 אהרון לביא נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)). עמדה עקרונית זו כוחה יפה שבעתיים ככל שמדובר בהחלטה על פסילת שאלה: "התרתה של
שאלה או איסורה של שאלה על יסוד ההכרעה ברלוואנטיות שלה אינם מבין הנושאים, שבעטיים פוסלים שופט."
83 ). החלטותיו של בית-המשפט ,80 ( (דברי הנשיא שמגר בע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל, פ"ד לט ( 2
בתיק דנן - בין שהן נכונות ובין שאין הן נכונות, ובכך אין אני נדרש להכריע - אין להן דבר וחצי דבר עם דעה
קדומה או עם משוא פנים.
4
נמצא איפוא, שהמערער לא הוכיח עילת פסלות כלשהי, ודין הערעור להידחות. המערער יישא
בהוצאות המשיבה בערעור בסכום של 5,000 ש"ח.
.( ניתן היום, י"ג באב התשנ"ח ( 5.8.98
ה נ ש י א