עוד מאמרים:

מדובר בסיפור אמיתי שקרה: האישה הייתה בטוחה כי הפעם שיחק לה קלף. בעלה שהה בחוץ לארץ והיא החליטה להתרחק גם מילדיה ולנסוע לצפון לבלות עם מאהבה בחצי שנה האחרונה. בהגיעם לפקיד הקבלה, במלון שהוזמן עבורם מראש, קיבלה האישה את מפתח החדר ועלתה לשם יחד עם מאהבה. באקט ספונטני של שמחה- היא פשטה את חולצתה והחלה רוקדת חשופה על המיטה. באותן שניות ממש החלו מצלמות הווידיאו המוסלקות לפעול....         
           
חוקרים פרטיים, אשר נשכרו על ידי הבעל, תיעדו את שהתרחש במצלמות זעירות. דווקא אז נשמע רחש מוזר מהחדר הצמוד שעורר את חשדה של האישה. היא מיהרה ללבוש את חולצתה, יצאה במהירות את החדר, ודפקה על דלת החדר הסמוך, תוך שהיא מזדהה כ"שירות חדרים". משפתח אחד החוקרים את הדלת- היא מיהרה להיכנס בכוח פנימה, נעלה את הדלת אחריה, ואז התבררה לה המציאות המרה...     
במהומה הרבתי שנוצרה שם הוזעקה המשטרה. כנגד החוקרים הפרטיים הוגשה תלונה בגין פגיעה בפרטיות, התחקות והטרדה. הם הובלו אחר כבוד לחקירה בתחנת המשטרה המקומית ונפתח נגדם תיק פלילי. בכך הסתיימה הפרשה כולה במפח נפש לכל הצדדים המעורבים.    

מתברר כי לחופשתם הקצרצרה של הזוג הצטרפו חוקרים פרטיים שנשכרו ע"י הבעל ואשר טרפו להם את הקלפים.       

הדיון המשפטי: מקרה זה ממחיש עד כמה רחוק צריך להגיע, תרתי משמע, כדי להוכיח בבית הדין הרבני עילת גירושין בגין מעשה בגידה של בן הזוג (ובלשון הדין: "מעשה זנות").
           
קיימת אבחנה ברורה בהלכה היהודית בין בגידה של בעל לבגידה של אישה בנישואין.           
           
בעל הבוגד ברעייתו קרוי: "רועה זונות", ואילו אישה שבוגדת, קרויה: "אישה שזנתה". האבחנה היא לא רק לשונית אלא גם מעשית: הוכחת מעשה זנות של אישה על ידי שני עדים כשרים- תוביל מיידית לחיובה להתגרש מבעלה, על כורחה, והיא אסורה לעולם "על בעלה ועל בועלה".          

דהיינו, אישה שזנתה לא יכולה, לאחר גירושיה, להינשא שנית לבעלה (גם אם שניהם ירצו בכך), ואסור לה להינשא לגבר עימו שכבה. (בית הדין מוודא כי פרטיו של הגבר הזר יופיעו במסמך המצורף לתעודת הגירושין כדי למנוע הנישואין בעתיד).           

מחמת מעשה הזנות- האישה תפסיד את מזונותיה (להבדיל ממזונות הילדים), את כתובתה, ואת תוספת כתובתה.        

יחד עם זאת, ובניגוד לדעה השגויה הרווחת בציבור, האישה לא מפסידה את זכויותיה ברכוש המשותף עקב מעשה הזנות. הדין קובע במפורש במסכת כתובות: "אם היא זנתה כליה מי זנאי?".  
           
מאידך, מעשה בגידה של בעל, כשלעצמו, לא יוביל בהכרח לחיוב בגירושין, אולם הוא יכול לשמש נדבך לעילות נוספות, אם קיימות, כדי לחייב בגירושין. כמו כן אין בצד מעשה הבגידה של הבעל סנקציה כספית או רכושית כלשהי נגדו.  
           
רוצה לומר: הדין רואה במעשה בגידה של אישה מעשה חמור בהרבה מבגידה של בעל, וזאת הן במישור החיוב בגירושין והן במישור הסנקציות.    

המקרה שהובא מעלה ממחיש גם את ההבדל בין "מעשה כיעור" ל"מעשה זנות".

בעוד ש"מעשה כיעור" אינו דורש הוכחת אקט מיני ממש, ודי אם הנסיבות שהוכחו מחייבות המסקנה המסתברת שהאישה כנראה זנתה עם אחר, הרי "מעשה זנות" דורש הוכחת האקט המיני עצמו (מעשה "מכחול בשפופרת") בשני עדים כשרים (ואם יש תיעוד מצולם- מה טוב).      
           
קיימים הבדלים משפטיים רבים בין "מעשה כיעור" ל"מעשה זנות", הן לעניין החיוב בגירושין והן לעניין הסנקציות, אך קצרה היריעה מלפרט.      
             
מן הראוי לציין כי בעקבות פסיקתו העקרונית והמחייבת של בג"צ בתיק 6650/04 פלונית נ' פלוני, ופסילת ראיות ישירות שהוצגו בבית הדין הרבני על "מעשי זנות", אשר הושגו תוך פגיעה בפרטיותו של בן הזוג הבוגד, ובניגוד לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981, אפילו הושגו הראיות בתוך ביתו-מבצרו-קניינו של בן הזוג הנבגד (דהיינו, מעשי הבגידה התרחשו ותועדו בתוך בית הצדדים), הרי שקיימת נטייה בבתי הדין הרבניים להפחית את רף הראיות הגבוה שהיה דרוש בעבר לצורך הוכחת "מעשי זנות".

​

​

​

​

​

​

​